הימים שלאחר תקופת הקורונה או חופשה מביה"ס, אם זה האחד בספטמבר או לאחר חופשת חנוכה, פסח וכו' הם ימים הטומנים בחובם התרגשות, שמחה, אי ודאות, לצד חשש, מתח וחרדה. יש המצפים לחזור למסגרת, או בגלל אהבתם את ביה”ס, או מתוך הרצון לחזור למסגרת, לשיגרה ידועה, מוכרת ומרגיעה. אולם ישנם אחרים המרגישים כי תמה ההפוגה הברוכה של חופשה, והם חוזרים אל מה שמבחינתם נחשב זירת קרב. הקורונה פגעה ברווחה הנפשית של ילדים בכלל ושל הילדים הבודדים בפרט. עוד לפני תקופת הקורונה הייתה ירידה גדולה ברווחה הנפשית של התלמידים אך המצב החמיר עקב הקורונה והיציאה מהשיגרה.

ניתן להבחין ב – 4 מצבים של בדידות חברתית:

1. ילדים דחויים – ילדים שלא רוצים להיות בקרבתם
2. ילדים שקופים – לא רואים אותם, נעלמים מעיני המורים או חבריהם לכיתה
3. ילדים שמרגישים דחויים או שקופים – פער בין המצוי לרצוי
4. ילדים שאין להם חברים אבל אומרים שהם לא זקוקים לחברים

בכל ארבעת המצבים קיים סבל. מעבר לקושי החברתי יש גם קושי לימודי ורגשי, וקושי אשר כולל הפצה זדונית של שמועות ושקרים, הטלת חרם, מניעת השתתפות בפעולות חברתיות וכו'. ילדים דחויים חברתית מתקשים להיחלץ מסטטוס הדחייה ונשארים דחויים במשך השנים, כאשר עם העלייה בגיל הופך מעמד הדחייה ליציב יותר וההשפעות הן ארוכות טווח. מרכזיותה של תופעה זו מצדיק התיחסות מקצועית או התערבות טיפולית. ניתן לטפל בתופעת הדחייה החברתית בדרכים שונות: לעתים על ידי עבודה פרטנית עם הילד הדחוי/השקוף, לעתים על ידי עבודה כיתתית, לעיתים על ידי עבודה קבוצתית ולעתים על ידי עבודה עם ההורים והמשפחה.

ארוויון יאלום (2006) בספרו "טיפול קבוצתי – תאוריה ומעשה", מונה מספר גורמים טיפוליים אשר מאפיינים את העבודה הקבוצתית ואלו אשר מסייעים בשינוי ובהטבה במצב המטופלים, בהתייחס לקבוצת הילדים החרדים חברתית. הגורם הראשון הוא הפחת תקווה במטופל כי השינוי אפשרי. כבר בשלב טרום הקבוצה, בו מקיימים המנחים ריאיונות אישיים עם המשתתפים הפוטנציאלים  מציגים המנחים הסבר על אופן העבודה בקבוצה ועל כושר הריפוי של הקבוצה. הגורם השני שמונה יאלום הוא אוניברסליות. ילדים וילדות רבים חשים כי חווית החרדה החברתית ייחודית רק להם וכי הם בודדים בהתמודדותם עם הקושי. בקבוצת התמיכה, במיוחד בשלביה הראשוניים, המשתתפים בקבוצה  שומעים חברים אחרים המספרים על קשיים חברתיים דומים לשלהם, וכך מתאפשרת חוויה של הפרכת תחושת הייחודיות והבדידות המביאה הקלה משמעותית. גורם נוסף הוא הקניית ידע, המרכיב הפסיכו-חינוכי הוא מרכזי בעבודה קבוצתית זו. הילדים והילדות מקבלים מידע על המיומנויות החברתיות המשמעותיות ליצירת קשרים חברתיים, אך חשוב מכך מתרגלים אותן בקבוצה ומחוצה לה. גם זולתנות מתאפשרת בעבודה הקבוצתית, המשתתפים מפיקים תועלת רבה מתהליך הנתינה לאחר כיוון שהנתינה מעודדת יציאה מהמיקוד העצמי ושמה דגש רב על ההתייחסות לאחר.

מתוך ניסיוננו במרכז יהל*ם אנו משלבות גישות טיפוליות שונות, בין היתר גישת ה-CBT במפגש קבוצתי של ילדים ומתבגרים הסובלים מדחייה חברתית, מה שמסייע להם לצאת בהדרגה מתחושת הבדידות ומקנה מיומנויות חברתיות חדשות.

מסגרת העבודה הקבוצתית במודל 10המפגשים שפיתחנו כוללת הנחיה משותפת של שתי מנחות מקצועיות מן התחום הטיפולי. מספר הילדים בקבוצה נע בין 8–12 ילדים מחולק על פי גילאים, כאשר משך המפגש נע בין שעתיים לשלוש שעות.

♦ במפגשים לומדים המשתתפים הסובלים מחרדה חברתית להתעמת עם פחדיהם במקום להימנע מהם ולפתח שיטות התמודדות ריאליסטיות על ידי חשיפה הדרגתית למצבים מעוררים חרדה.

♦המשתתפים בתהליך הקבוצתי מצליחים בדרך כלל להתמודד עם החרדה ועם מצבים שקודם נראו להם קשים ומפחידים ע"י הפעלת הכלים שנלמדו ותרגול התמודדות עם מצבים ואנשים שקודם נמנעו מהם.

♦היתרונות של השתתפות קבועה בקבוצה מסתמנות בשינויים שעושים בני נוער לאחר הטיפול. חברויות חדשות נוצרות, מיומנויות חברתיות משתפרות, הבדידות קטנה וההשתתפות בחיים האקדמיים, והחברתיים גדלה.

לרוע המזל, לא קל לזהות ילדים ומתבגרים הסובלים מחרדה חברתית, וגם אנשי חינוך מסורים ומנוסים מתקשים לעשות זאת,ולכן לעיתים קרובות הבעיה אינה מטופלת כלל או שמטופלת באיחור רב. אנשי חינוך יקרים, אין "שיטת קסם" שיכולה לאפשר לכם לדעת אם תלמידכם סובל מבדידות חברתית. עם זאת, יש כמה תמרורים שיוכלו לסייע לכם:

1. תלמיד ששמתם לב שממעט בפעילויות חברתיות, בטיולים שנתיים או באינטראקציות חברתיות – אלו תמרורי אזהרה ראשונים שיש לשים לב אליהם.
2. אם ידוע לכם שתלמידכם חווה חוויה רגשית קשה כמו פרידה, דחייה רומנטית, מוות של קרוב, חרם או כישלון לימודי משמעותי, בעיות שינה – כל אלה יכולים להעלות את הסיכוי שהילד יחוש בדידות.
3. שאלות ישירות: רצוי לשאול את התלמיד איך הוא חש לגבי מצבו החברתי, עד כמה הוא מרגיש נינוח ומרוצה מחבריו. לרוב ילדים יודעים לדווח על תחושותיהם. עם זאת, לעיתים, בושה, היעדר ערוץ תקשורת פתוח מול אנשי חינוך או פסימיות בנוגע ליכולתם של אחרים להבין או לעזור ימנעו מהילד לשתף אתכם בהרגשתו. במקרים אשר מתעורר בכם חשד כי הילד חווה קושי ואינו משתף בכך, קיימת חשיבות רבה למעקב והתבוננות על התנהלותו ומצב רוחו, שיתופו בחוויות חברתיות, ופתיחת ערוץ תקשורת מול גורמים נוספים כמו יועצת, חברים, אחים וכו'.

ניתן לשמוע יותר על נושא הבדידות החברתית על ידי הזמנת הרצאה בת שעתיים לחדר המורים, להורים,או להמליץ לילדים ומתבגרים להרשם לסדנא

לפרטים נוספים והתיעצות טלפונית אנא פנו למרכז והשאירו פרטיכם